אתה עובר והרכב לא, אוטובוסים אין אבל אנשים חמים יש. ככה זה התחיל.

אני עייף. האדרנלין ירד. 0:30 לפנות בוקר. מלון בשדה התעופה בסלוניקי, יוון. על השלט כתוב "מלון טניס" והמראה סוריאליסטי לחלוטין. עשרות מחבטי טניס ומאות כדורי טניס מפוזרים בכדים שקופים כאילו היו אלה זרי פרחים. מה יכול להיות יותר תואם את השבוע שעבר עלי. מלון דרכים מלא כדורי טניס. כבישים מלאים בשלג. 4 ימים, 3 סופות שלג, כביש אחד לבן, 2500 קילומטרים. 12 פרופסורים. 4 אוניברסיטאות מתופעלות ו2 אוניברסיטאות חדשות ודיאנה אחת. מעשה במסע.

כמו כל דבר אצלי, ואולי אצל כל אחד שיוצא להגשים חלומות, צריך כל הזמן לנשום עמוק ולצעוד קדימה. למרות סימני הקריאה שנשלחים בכל כיוון. למרות סימני הקריעה על הנשמה שנאבקת לצעוד קדימה. למרות הפחד שאם סמני הקריאה והקריעה יתממשו למציאות זה יהיה ממש אבל ממש לא נעים. האומץ לצעוד קדימה. להרים את הראש ולא להיכנע לפחד. אין דרך אחרת לכבוש פסגות.

מעשה במסע שבסופו עוד פסגה שנכבשה. והיה קשה. ממש קשה. אבל כל פעם שהופיעה הספק הנשימות העמוקות יכלו לו.

קטע קטנטן ממסע ארוך בדרך חזרה מוארנה לסופיה בתום היום השלישי למסע

קניתי כרטיסים לסבב אוניברסיטאות ופרופסורים בבולגריה. אבל מחירי הכרטיסים לבולגריה המריאו לשחקים בגלל כמה אירועי ספורט אירופאים שהתרחשו במקביל אז החלטתי לנחות בסלוניקי, יוון. טוב לא בדיוק בולגריה אבל בסך הכל - לא רחוק בכלל. בערך 150 קמ בין סלוניקי לגבול בולגריה ועוד 150 קמ מגבול בולגריה לבלגורבגרד. התחנה האקדמית הראשונה שלי. יאלה אמרתי לעצמי. גם טוב. רגע לפני שקניתי את הכרטיס בדקתי באינטרנט אם אפשר להעביר רכב שכרו מיוון לבולגריה. בכל זאת אחרי מקרה גבול הונגריה-סרביה בדרך מאוניברסיטת פראג לאוניברסיטת בלגרד הבנתי שצריך לבדוק את הדברים האלה. והיה כתוב שם באותיות קידוש לבנה - תשלמו 75 יורו בנמל תעופה ותוכלו לעבור עם הרכב מיוון לבולגריה. נו מגניב. מעלה קצת את העלויות אבל עדין סבבה. שכרתי רכב ורכשתי כרטיס טיסה, טיפלתי ב7000 עניני טיסות וקורונה. בדיקות. תעודת מתחסן. הכל היה מוכן. כעבור שעתים וחצי באוויר ועוד שעתים בכביש הגעתי לגבול יוון בולגריה רק בשביל לגלות שוב שאני עובר אבל הרכב נותר.

חציתי את הגבול ברגל. עם המזוודה. פני אל עבר בולגריה. ברגל. בעודי צועד במעבר. ההרים הענקיים שמפרידים בין יוון לבולגריה מתרוממים לגבהים עצומים ואני חוצה את הגבול עם מעיל ענק, תיק צד ומזוודה ענקית מלאה בחליפות מגוהצות מוכנות לכל פגישה עסקית ואקדמית שתקרה לדרכי. בעודי חוצה את הגבול שאלתי שוטר היכן תחנת האוטובוס. אני הרי צריך לצאת מהחור הזה שבין ההרים. בתוך האין כלום שמסביב הוא אומר לי "איזה אוטובוס נדמה לך שעובר פה". "אחד כזה שיוציא אותי מפה אני אומר". "בבולגריה אין אוטובוסים" אומר חבר שמדבר עם השוטר במה שנשמע כמו בולגרית שוטפת. "ברור שיש" אני אומר וצוחק. "בגדול כן פה לא". אני מביט בו מנסה לחשב את צעדי וסימני הלילה המבצבצים והקור מקפיא העצמות כנראה הפכו את המבט שלי למשהו שלא היה ניתן להתעלם ממצוקתו. "אבל יש אנשים טובים" קרא הבחור בקול צהלה. "תמתין בצד ימין מלפנים ואני כבר עובר את הגבול עם הרכב ובא לאסוף אותך. אני בדרך לסופיה ככה שאני יכול להוריד אותך בכל מקום שהוא מפה לשם. לאן אתה צריך?". "בלגוברגד" גמגמתי. "מצוין". תמתין לי קצת אני כבר מגיע.

למי שמכיר אותי קצת ידועה לו בעייתי הקלה שאין לי זכרון ויזואלי, או כמו שאני קורה לזה, אני "עיוור עבר". ככה ששניה אחרי שהאדם הזה נעלם בהמון וצעד אל רכבו ואני אל מקום מסויים שהוא לא קרוב מידי לגבול ולא רחוק מידי בשביל שהוא יראה אותי למרות החשכה המבצבצת שכחתי איך הוא נראה. הייתי תלוי לגמרי לחסדיו כשאני אפילו לא יכול לנפנף בידי בזעם אם אני רואה אותו עובר ומדלג מעלי כאילו הייתי אוויר. צעדתי קצת. התרחקתי. התרחקתי עוד קצת. סידרתי את המקום שלי בין הכביש למדרכה. ככה שאני נראה ומצד שני לא נדרס. המתנתי. הבטתי בהרים. חשבתי לעצמי שזו דוגמא מצוינת למקור המילה גבול שהיא מהמילה "גבל" בערבית. ושהרים ונהרות הם גבולות טבעיים. והוא לא הגיע. נשמתי עמוק. "תרגע" אמרתי לעצמי. "אתה תמצא את הדרך להמשיך קדימה גם אם הוא יברח לך". המחשבה על כך שהרכב השכור נמצא ביוון אבל ממש קרוב אלי ואם אני אתקע כאן תמיד אפשר לחזור אל הרכב ולסוע לטייל ביוון במקום לעבוד כמו מטורף בבולגריה אפילו לא הספיקה להופיע בצד הרחוק של מחשבותי כשרכב ובתוכו מישהו שכנראה היה האדם שדיברתי איתו לא מזמן עצר בחריקת בלמים ושאל אותי אם אני מחוסן. "ברור" אמרתי לו ושלפתי את תעודת המתחסן שלי. "בוא, נוסעים לבלגובגרד!" הוא הכריז. שמתי את המזוודה הגדולה מאחורה ועליתי מקדימה.

הסטודנטים סומכים עלי, הפרופסורים סומכים עלי, גשרים לא נבנים ביום אחד. אני בדרכי לבלגרובגרד - התחנה האקדמית הראשונה שלי במסע.

כמה דוגמאות לפגישות שכמעט ולא התקיימו בשבוע המטורף-מדהים-הזוי הזה

עם תלמידי תואר ראשון לתיאטרון באוניברסיטה הדרום מערבית בכניסה לפגישה עם המנחות של אילנית ברכה ועו"ד יעל דניאלה שפר

בפגישה עם דיקנית הפקוטלה למדעים טכנולוגים ועם המנחה של אייל וואהבי

עם פרופ פופובה, פרופ לתקשורת, המנחה של צוריה נבטי

דיקנית הפקולטה למדעי הטבע, פרופ הלנה קרשרנובה, פרופ למתמטיקה ומנחה של אהרלה גולדריך

דיקנית הפקולטה לבריאות הציבור באוניברסיטה הרפואית של וארנה, פרופ נטלי אושבה, מלווה את הרישום של פבל מוטור, שרון שושני, אמיתי אליה וג'ולנר מוגרבי

חלפה שעה. השיחה קלחה. דיברנו על הכל. ככה זה בולגרים. הכל פתוח והכל על השולחן. למעשה הם מאד מזכירים אותנו. למרות שהנהג עצמו אמר שהוא בכלל יווני ודיאנה שמטפלת לנו בכל המנהלות האקדמיות בבלוגריה היא מקדונית. טוב גם הנהג שיצא לפנסיה ממשטרת הגבולות הבולגרית וגם דיאנה שניהם בולגרים עם אזרחות בולגרית אבל במקור הוא מיוון והיא ממקדוניה. ואני לצורך הענין מארגנטינה. אבל היווני, המקדונית והארגנטינאי נפגשו וכולם התנהגו כמו לבטינים. פתוחים. חמים. אמיתיים. בולגרים. בקיצור כמו שאומר ההמנון ליום חול של אוהדי מכבי יפו - כולנו בולגרים! כשהוא כבר הוריד אותי בבלגובגרד רציתי לתת לו את מס הטל שלי ולקבוע איתו לקפה כשאני מגיע לפגישות בסופיה אבל אמרתי לעצמי שהרגע נחתתי ואפשר לעבור יום אחד בלי ליצור לעצמי חברי אמת ולעולם. "יהיה עוד זמן לזה" חשבתי. ונפרדנו בחיבוק אוהב אבל בלי להחליף מספרי טלפון.

הבטתי ימינה ושמאלה ותחלתי ללכת אל המלון. אמנם היה מדובר רק ב2 קמ הליכה. אבל עם מזוודה 20 קילו ותיק צד עם עוד 8 קילו זה לא היה כל כך פשוט. וגם המזוודה הלכה ונשברה באזור הגלגל השמאלי אחורי שלה מה שעוד יותר הדאיג אותי. כי להמשיך לצעוד עם שאריות מזוודה מפורקת בידים לא היתה בדיוק מחשבה נחמדה. אבל המשכתי לצעוד בדרך כשאני מרים קלות את המזוודה מהרצפה כך שלמרות שהגלגלים מתגלגלים על הרצפה הקופצנית של העיר המשקל שלה יתחלק בין היד שלי לגלגלים. התנחמתי בכך שלקחתי חדר מהמם במלון במרכז העיר כך שיהיה כיף כשאגיע אליו וגם יהיה פשוט לטייל במרכז העיר שהוא מרכז מהמם ביותר. תוך כדי שאני הולך נזכרתי בכל אותם מקומות שדיברתי עם הילה והילדים כשהייתי כאן בביקורי הקודם וזה היה כל כך מוזר כי למרות שהייתי כאן בגפי הרי שהשיחות שלנו נקשרו למרחב ותוך כדי הליכה ממש הרגשתי כאילו הייתי כאן איתם בעבר וכל פינה שהגעתי עם המזוודה שהולכת ונשברת ומשקל כבד על היד שמנסה להרים את המזוודה כמה שיותר בשביל שהגלגל וכל מה שמסביבו לא ישברו לחתיכות ויותירו אותי במצב יותר מגוחך ממה שכבר ככה הייתי. ולכל העוברים והשווים חייכתי חיוך רגוע כאילו אני לא מתמודד שלא להתפרק יחד עם המזוודה. הטלפון צלצל פתאום וזו היתה הילה זה היה כל כך נחמד. שוב פעם הקול שלה והצחוק שלה התערבבו עם החלל של מרכז העיר ושוב הרגשתי קרוב אליה כאילו אנחנו מטיילים יחד בבלגובגרד. לפתע היתה לי שיחה ממתינה ממספר חו"ל. התנצלתי בפני הילה ועניתי. זו היתה פקידת הקבלה במלון שהודיעה לי שעוד 2 דקות היא סוגרת את הקבלה ואני עדין לא הגעתי. הבטתי בגוגל מפות שהיה פתוח לי בטלפון והמס 2 דקות להגעה ברגל הופיע על המסך. "זה בול הזמן שיקח לי להגיע" הכרזתי בהלם מהאירוע "אני תכף אצלך אל תלכי". "לפתוח לך את החניה" היא שאלה. "לא אנמי מגיע ברגל" צחקתי "עזבי זה סיפור ארוך. אבל ממש תודה שהתקשרת. אל תלכי אני תכף במלון". האצתי את צעדי תוך כדי שאני קולט שאם הבחור הנחמד הזה לא היה עוצר לי. כשהייתי מגיע למלון של הלילה הראשון של המסע שלי. תהיה הדרך להגיע אליו אשר תהיה - הייתי נותר ללא מלון. ולאור אירועי הספורט שממלאים את כל העיר הסיטואציה היתה יכולה להיות באמת הזויה לחלוטין. אבל עד שניסיתי להבין מה הייתי עושה לא הספיקה לסיים לעבור בראשי כי באותו הרגע הגעתי למלון וגם סימנתי לעצמי שכמה מטרים לידו יש חנות תיקים עם מזוודות. שכרגע היא סגורה אבל בבוקר היא תהיה פתוחה וניתן יהיה לספר את ענין המזוודה. הגעתי למלון. מעלית לא היתה. אבל היי לפחות יש חדר ללילה והוא היה חדר כל יפה שזה היה שווה את כל המאמץ. הגעתי לחדר. נשמתי.

החדר המהמם שחיכה לי במלון. על מיטה זה המעיל שלי.

הרמתי טל לדיאנה והודעתי לה שהגעתי והזמנתי אותה לארוחת ערב במרכז. "נשב על רשימת התלמדים, הפרופסורים, נושאי המחקר והאוניברסיטאות" הכרזתי. "אתה בטוח שאתה רוצה לעבוד? אפשר סתם לדבר על העולם. רק הרגע הגעת". "לא עבדתי כל היום אני בטוח רוצה לעבוד". נפגשנו והעברנו ערב נהדר טעים ויפה במסעדה מהממת במרכז העיר ודבר אחד בטוח לא היה שם - לא דיברנו אפילו מילה אחת על עבודה. טוב היא צדקה. "אבל מחר" אמרתי לעצמי "ניתן עבודה. המנחים לא יאתרו את עצמם. הדיקנים לא יגלו כמה השירות של מכללת גאיה מדהים והאוניברסיטאות החדשות לא ילמדו כמה טוב אנחנו יכולים לעשות עבורם". "מחר ממשיכים לחתור קדימה" סיכמתי לעצמי. אז עוג לא ידעתי כמה קדימה אפשר להגיע בזמן כל כך קצר. אבל באותו הרגע רק דבר אחד עבר בראשי. לישון. חלף לו היום הראשון במסע הבולגרי שלי.

אני ודיאנה בערב ללא עבודה. נראה לי שהתמונה יצאה קצת רומנטית מידי :) אבל שלא יעלו לכם רעיונות לראש. אלה יחסי עבודה אפלטוניים! הקרבה היא בגלל שדיאנה היא נכס אמיתי למכללת גאיה.

כמו שאמר ד"ר סוס היקר - "תצליח נכון? תצליח נכון! 99% בטחון. ילד אתה עוד תזיז הרים!"

ההמשך יבוא...