או איך הנוירולוג ידע שלאישתי אין הפרעות קשב וריכוז
ישבתי בחדר המתנה לרופא. פרופ לנוירולוגיה. השעה התארכה הספות היו רכות. הכל מסביב הכניס אותי למצב חצי ער חצי ישן. חצי חושב וחצי במדיטציה. בקיצור חולמני. על השולחן היה מונח ספר תהילים שעל פי מצבו הכללי ודפיו המקופלים היה ברור כבר בהיסח הדעת שנעשה בו שימוש רב בחלוף השנים והעונות.
בחור חרדי שהמתין איתי בתור לנוירולוג הביט עלי במאור פנים. אך לא אמר מילה. מזל שבאותו הרגע התקשרה אישתי, דר הילה פוקס, ושאלה אותי אם נכנסתי כבר לרופא. אחרת הייתי עובר עוד שלב מהשלב החולמני לחלומי.
סגרתי את הטל וכנראה שהבחור החרדי הבחין בהתעוררות הרגעית שלי כי מיד שסגרתי את הטל הוא שאל אותי "אפה הילד". "אני פה בגפי" עניתי. "אבל הוא נוירולוג, הפרופסור" הוא אמר לי "הוא בודק הפרעות קשב וריכוז". "כן, אני יודע, בשביל זה באתי" עניתי. הוא היה המום לרגע ואז אמר. "תשמע אתה נראה בחור די מוצלח. לבוש יפה. מסודר. בטח יש לך עבודה טובה. נראה לי שאתה יכול לוותר על הפגישה. אני לא יודע מה יש לך אבל זה לא הפרעות קשב" הוא צחק. וגם אני.
לאחר שעה קלה סיפרתי לו קצת מעלילות חיי ועל ההתמודדות האין סופית שלי עם מה שנראה לי כהפרעות קשב וריכוז שלא עברה איבחון. על הצורך לעשות מליון דברים במקביל ועל המורה מכיתה ה' שהודיע לאמא שלי בנוכחותי שהילד שלה הוא ילד מאד חלש, כל כך חלש "שאפילו לצבא אני לא חושבת שיגייסו אותו" סיימה את דבריה.
"ואוו" אמר הבחור ועיניו נפתחו "אתה יודע אולי היא התפקיד שלה היה לסמן לך את המקומות שאפשר להגיע אליהם. ואולי עצם האמירה הזו גרם לך לרצון להוכיח אחרת. ונתן לך את הכוח להישמר מהמקומות שהיו מוכיחים שהיא צודקת". "תוכל לספר לי מה אתה עושה בחייך?" סיים. טוב אני לא בטוח שהפסיכולוגיה בגרוש הזו ממש נכונה אבל אני חייב להודות שאני זוכר את עצמי עומד בטקס חשיפת דרגות הקצונה שחשבתי לעצמי אם היא רק היתה עומדת פה לראות את הילד החלש הזה שלא זכה לעבור מעפרון לעט אחרי שכל הכיתה עברה ועד סוף כיתה ו' המשיך לכתוב בעפרון ולעבור השפלה יומיומית כשכל הכיתה כבר כתבה בעט. אותו ילד חלש שהיה אסור לו לשיר בימי שישי כי הוא לא מדבר מספיק טוב עברית. עומד עכשיו במסדר והופך לקצין באותו צבא שהיא ניבאה שלא יגיסו אותי אליו.
סיפרתי לו שאני מנהל במכללה האקדמית דוד ילין ושיש לי את מכללת גאיה שהיא מכללה לליווי לימודי דוקטורט בחו"ל.
"בחו"ל?" הוא ענה מאוכזב "אין מספיק אוניברסיטאות בישראל שצריך לעשות תואר כזה חשוב בחו"ל?". "אז זהו שאין". אמרתי. "אין מספיק אוניברסיטאות ואין מספיק פרופסורים שיכולים להנחות את הדוקטורנטים". ספרתי לו ארוכות את כל המספרים שלמדתי מאתר הלמ"ס בנוגע לכמות הפרופסורים שיש בישראל, כמה דוקטורנטים יש בישראל, כמה מסיימים תואר שני כל שנה, כמה בוגרי תואר שני רוצים לעשות דוקטורט לעומת מס המקומות שמתפנים בשנה ואז שאלתי אותו אם הוא רוצה לשמוע סיפור קצר על דר הילה פוקס, אישתי, ד"ר אריה פישביין, תא"ל במיל, חמי, ד"ר רונית פוקס, אחותי וד"ר אליסה פוקס, בת דודה שלי? "אולי זה ישנה לך קצת את הדעה על האקדמיה בעולם" סיימתי.
"מה שיש לי להציע לבוגרי תואר שני אלה הם 'יהלומים אקדמים 💝' פתחתי. שהחיפוש אחריהם ואיתור שלהם לוקח חודשים ארוכים ולעיתים אף שנים".
ולסיפור שהבטחתי - חמי, ד"ר אריה פישביין, ואישתי, ד"ר הילה פוקס, ובת הדודה שלי ד"ר אליסיה פוקס, סיימו את הדוקטורטים שלהם, PhD כדת וכדין, בחו"ל ואחותי, ד"ר רונית פוקס, בישראל. ארבעתם עוברים חוויה נהדרת כדוקטורים בתחומם... חמי חקר בדוקטורט שלו מודל ניהול שהוא פיתח וכתב עליו ספר "מפתח למנהיגות אנושית" והיום הוא מרצה עליו ברחבי הארץ והעולם, הוא גם מרצה בקריה האקדמית אונו, וגם במכללת ספיר ובאוניברסיטת תל אביב. אישתי, סיימה את הדוקטורט שבו היא חקרה "העברה בין דורית של גמישות פסיכולוגית כפי שהיא באה לידי ביטוי בגישה למוגבלויות בחברה" ובימים אלו התקבלה לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת לובליאנה, שבו היא תחקור מודל קביעת יכולת תפקודית שהיא פיתחה. בת דודה שלי היא רופאה ואת הדוקטורט הכפול שלה, דוקטורט ברופואה ודוקטורט בביולוגיה היא עשתה בחו"ל בתחום חקר הסרטן. היא היתה כמה שנים חוקרת סרטן בהדסה עין כרם, בירושלים, והיום היא סגל אקדמי באוניברסיטה בחו"ל. ועוד פרט מענין הוא שלמרות שאני עושה היום תפקיד שלישי כסמנכל במוסד אקדמי והייתי גם מנכל עמותת בבית חולים אסף הרופא, היום בית חולים ע"ש ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, והכרתי ואני מכיר אלפי דוקטורים. תכלס - אין לי מושג אפה הם כתבו את הדוקטורט שלהם. למעשה, יש רק שני דוקטורים שאני יודע מה הם חקרו 🤯 אז לימודי תואר שלישי בחו"ל עושים רק טוב.
"אתה בן אדם ממש מוזר" הוא אמר "אולי באמת אתה צריך לעבור איבחון" הוא סיים והתגלגלנו מצחוק.
נכנסתי לנוירולוג ויצאתי עם אבחון של הפרעות קשב וריכוז. זה אמנם היה ברור לגמרי...אבל בכל זאת. 49 שנה. הייתי צריך את זה. אני חושב שאנשים עם הפרעות קשב וריכוז שלא מוותרים לעצמים מפתחים המון אסטרטגיות הישרדותיות בעולם ולכן כאשר הם שורדים והחברה לא מצליחה למעוך אותך עד דק הם קמים עם האסטרטגיות האלה לפלס את דרכם בעולם עם כוח אדיר של איבוד מידע, רצון אדיר להצליח ומוטיבציה להיות כל מה שהטבע לא נתן להם מתנה.
כשיצאתי הבחור החרדי עוד ישב שם.
"נו" הוא שאל. "לאישתי אין הפרעות קשב וריכוז" עניתי. "מה זה קשור" הוא שאל. "הפרופסור אמר שעם הפרעות הקשב והריכוז הכל כך קשות שלי וכל ההישגים שלי בחיים יש לו רק 2 מסקנות לגבי: 1. שאני כנראה גאון. 2. שלאישתי אין הפרעות קשב וריכוז, אחרת כבר היינו מתגרשים מזמן". צחקנו צחוק גדול ונפרדנו לשלום.
היה מאד נעים לפגוש אותך איש יקר.
העלתי את הפוסט לפני מספר שעות. נכנסתי למיטה ועירוב רגשות של חשש ותקווה מילא את ליבי כשהתחלתי לקרוא. מפחד מטעויות (ויש במספר מקומות) אבל בעיקר מהחשיפה. כי זה פוסט שלמרות שהוא מאד מקצועי ועוסק איך לא בדוקטורים, דוקטורנטים ולימודי דוקטורט החו"ל (עם או בלי תזה :) הוא בעיקר מאד אישי וחושפני. אז פחדתי אבל קראתי. הענקתי לתקווה את ההובלה. סיימתי לקרוא, מחלתי לעצמי עם הטעויות, ואמרתי לאישתי "וואוו איזה פושט מעולה"...מקווה שגם אתם תהנו ממנו. כי הוא עבורכם!