גרסה משודרגת - פרופ' פולני, קנדית-איראנית, אמריקאי, הודי, פקיסטני-תאילנדי וישראלי נפגשים בכנס אקדמי

לפניכם גרסה משופרת ומשודרגת לפוסט שהתרסם אתמול ויש גם תמונות שאספתי בדרך

מעבר לתמונות מהכנס

הכנס האקדמי בפרשוב היה הצלחה מסחררת. הגשנו 13 מאמרים. פרסמנו בפעם הראשונה את "שגיאת הסכום הנמוך", זכינו להיות דוברים באירוע הפתיחה של הכנס. מטעם מכללת גאיה למחקר אקדמי הגענו 5 חוקרים שבהם: פרופסורים, ראש עיר ו2 קציני משטרה בכירים. היינו ראשי שולחנות ב 3 שולחנות. ובסופו של דבר. רגע לפני שהתחלנו לארוז את הפקלאות לחזרה לארץ ובדיוק קוסמי רגע אחרי שכולם כבר ידעו לגלגל על הלשון "Gaia College" מארץ הקודש. ניגש אלי פרופ' קוט מפולין, שהוא חבר מאד טוב של פרופ בנקובה מסלובקיה, שהיא זו שהזמינה אותנו לכנס בפרשוב מלכהתחילה, ואמר "בכנס הקרוב שאני מקים בתאילנד אתם מגיעים כאורחי כבוד". ו...

הוא שלח לי קישור לווטסאפ עם הזמנה לכנס - על ההזמנה היה כתוב באותיות קידוש לבנה EEEU23 - 3rd Global Conference on Entrepreneuship and Economy in an Era of Uncertainty. אז עוד לא ידעתי איזה רמות של חוסת וודאות אנחנו עומדים לחוות בשבועות הקרובים להזמנה. פתחתי את הקישור שפרופ' קוט שלח וגיליתי לתדהמתי שלוחות הזמנים מזמן חלפו להם. שלחתי לו הודעה "אחי, אנחנו מחוץ ללוחות הזמנים של הכנס". הוא השיב "הכל בסדר אח שלי! תתארגנו זריז ונסתדר עם זה". "סגור" השבתי. תכננתי איך אני מארגן את כל החוקרים כמו לכנס בסלובקיה והכנס לפניו בסרביה. דוקטורנטים, פוסט-דוקטורנטים ופרופסורים ואנחנו מכינים את המאמרים הנדרשים. שלחתי רשימה של 12 מאמרים שיכתבו לכנס בתאילנד ועלינו למטוס לישראל. ו...

נחתנו בארץ ישראל ותוך כמה ימים קצרים הגיע ה7 לאוקטובר ונפתחה המלחמה. זה היה יום עצוב ואכזרי מאין כמוהו. נפלה עלינו שואה. היקפים של שנאה וזעם שלא ידענו כמותה. ותחושה לא פשוטה שעלולה להפתח עלינו מלחמה מכל החזיתות. אבל היה גם את הנאום של ביידן שהותיר אותנו נפעמים, ואת הנאום של ראש עיריית ניו יורק שהיה מרגש מאד. וגרמניה. דווקא גרמניה שנעמדה לצידנו ואגב כך גם הוציאה כל ביטוי טרוריסטי ברשתות וברחובות אל מחוץ לחוק. אנחנו בבית ישנו בסלון. כמו בתקופת הקורנה רק עם טילים. משפחות בעוטף עזה ובגבול הצפון נקרעו מבתיהם. ד"ר הילה פוקס, אישתי ומנכלית מכללת גאיה, קיבלה לנהל בית ספר יסודי, את מערך החינוך המיוחד ומלון מפונים מעוטף עזה. וואו איזה טירוף. כל הדלתות והחלונות של הבית היו מוגפים כל היום והלילה. והילדים פחדו שהטרור הרצחני שתקף את עוטף עזה עם אכזריות שלא פגשנו, לפחות לא ב50 השנים שאני על הפלנטה המכונה ארץ, תגיע אל סף ביתנו. ו...

סבסטיאן, שהוא בעצם פרופ' קוט, לא ויתר. הוא נלחם בי שנתארגן על עצמנו למרות המצב. זה היה פסיכי. הצלחנו לשלוח 9 מאמרים במקום 12. אבל איזה לחץ זה היה. והמאמרים שתכננתי והודעתי שנשלח לא הסתדרו. במקומם הופיעו מאמרים אחרים. בין חרדה לחרדה ארגנו את כולם לכתיבה. בין טיל ליירוט. בין סיפורי זוועה לסיפורי גבורה והלוויות של לוחמים. הלוויות של חברים. ואוו אלה היו שלושה שבועות לא פשוטים. אבל ב1/11/23, 22 שנים אחרי הדייט הראשון שלי ושל הילה, שהתרחש לגמרי במקרה אחרי שהיא קיבלה "חובה" במשחק "אמת או חובה" עם חברים במרטף ביתה שברעות. ה"חובה" שלה היתה לתת למישהו צאנס אמיתי לזוגיות. באותו רגע בדיוק הטלפון הסלולארי צלצל בביתה של הילה ואני הייתי על הצד השני של הקו. הזמנתי אותה לצאת איתי ושלשמחתי שלא ידעה גבולות נענתי בחיוב. למחרת, ו22 שנה קדימה, ערמה של מאמרים עשו את דרכם לפולין ומשם לקריאת עמיתים, בתאילנד ובהודו. ו...

מלבד אחד. כולם אושרו לפרסום בספרינגר. פרט קטן שלא ציינתי עד כה זה שהכנס בתאילנד מתפרסם בספרינגר ופרופ קוט הוא בעצמו עורך כתב עת במנהל עסקים וכלכלה שנמצא באינדקס WOS ובScoupus שזה פחות או יותר הגביע הקדוש של האקדמיה. יש כמה גביעים בודדים יותר קדושים כמו Science ו Nature אבל המילה נדיר אפילו לא מתחילה לתאר את הזכות לפרסם שם. כולם כמובן חולמים על הרגע הזה. אבל, נו טוב, באותה מידה אתם יכולים למלא לוטו. אז ככה תאילנד, התחברה עם springer ומכללת גאיה עם המחקר האקדמי שלנו וסיימנו את השלב הראשון של המסע הזה. בינתיים כולם ביטלו את הטיסות שלהם כי אף אחד לא באמת חשב שנוכל לעזוב את ישראל באמצע מלחמה ולטוס לנופש-כנס בתאילנד. אבל פרופ קוט התעקש. מרצה אחד גויס למילואים. מרצה שני גויס למילואים. השלישית בעלה גויס. אחד הוא בכלל ראש עיר והאחרון הוא פרופ בארצות הברית שאנחנו אמורים לפתוח יחד בימים הקרובים את השלוחה של מכללת גאיה בארהב...ועליו ארחיב עוד קצת בהמשך. ואני! אני לא ביטלתי את הטיסה, כי אמרתי לעצמי שאם יש סיכוי ולו הקטן ביותר שנטוס אז אני חייב לשמור לעצמי אותו גם אם זה יעלה ב800 דולר שילכו לפח. מאידך, גם לא הזמנתי מלון. ו...

כתבתי לפרופ קוט שאני לא יודע אם מקבלים ישראלים למלון של הכנס (זו שמועה שהגיעה לאוזני מבן דוד של עובדת שלי שמסתבר שהוא גר בפאטטיה). אז הוא בדק והודיע שאין בעיה. וכך יום חלף ועוד יום ובשעה טובה, כמה שהשעה יכלה להיות טובה, הגיעה הבוקר של הטיסה. לי אין מלון. אין ביטוח נסיעות. אין קו חול. אין מזוודה מוכנה. למעשה אין מזוודה בכלל, כי קניתי כרטיס בלי מזוודה ולא הוספתי אותה כי הייתי בטוח שאני לא נוסע. אמרתי לפרופ קוט "תשמע ירצחו אותי שם ראיתי ברשימות של הכנס מלא אנשים עם שמות שנראים מוסלמים. ופרופ מפקיסטן ואינדונזיה ומלזיה...תשמע". "תקשיב לי טוב" הוא אמר "קח את עצמך ותעלה למטוס. "כולנו פה משפחה. כולנו חברים. הכל בסדר!". שקט. "תגיע" הוא סיים. "אני טס" אמרתי לאישתי המופתעת. "אתה מה?" היא ענתה. "טס" עניתי בקצרה. משדר נחישות אבל באמת מת מפחד. "מה אתה עושה" צעקו לי קולות בתוך המוח עמוק ממעיינות החרדה הסימפטטית. נשמתי עמוק. "תאמין בדרך" הקשבתי לקולי והדהדתי את הבטחון הזה עמוק עמוק פנימה והענקתי מקום בטוח מערכת הפרא-סימפטטית לצאת ולטפל בענינים. היו 4 שעות לטיסה. ארגנתי תיק קטן ומזוודה. רבע שעה אחר כך הייתי בדרך לנמל תעופה במונית. מהמונית החלפתי לרכבת הקלה ומשם לרכבת המהירה ירושלים-נמל תעופה בן גוריון. עשיתי בדרך לנמל תעופה קו חול ועשיתי ביטוח לטיסה. ו...

גיליתי שהמחיר של המלון של הטיסה עלה ב50% בינתיים. "טוב זה מחר" חשבתי. חיפשתי וחיפשתי בכל האפליקציות שלרשותי ומצאתי מקום ממש נחמד איזה 100 מטר משם שעלה 50% מהמחיר המקורי של המלון של הכנס. אבל פחדתי שלא מקבלים שם ישראלים. כמו שאמר לי יוסי, הבן דוד של העובדת שגר ממש שם. התקשרתי אליו לשאול על המלון הזה שמצאתי אבל הוא לא ידע מה לענות. הגעתי לנמל תעופה בן גוריון והוא היה ריק. ממש ריק. כמו חור שחור של נמלי תעופה. זה היה עצוב. ממש. אמרתי למישהו מהעובדים: אני מתגעגע לזה שמישהו ידחוף אותי בתור ויגיד לי שאני חצוף כי עקפתי אותו. הריקנות הזו עוד יותר חיזקה את תחושת חוסר הוודאות והפחד שהתלוו לטיסה הזו, טיזה לחול באמצע מלחמה כשמוסלמים מפגינים נגדנו בכל העולם - קוראים להשמדת היהודים תחת הקריאה ההזויה והכאילו מהפכנית "לשחרר את פלסטין". מבדיקה ולבדיקה בדרך אל הדיוטי פריי הריק יוסי כתב לי "תשמע תהיה לי תשובה מחר. תעלה לטיסה. תזמין את המלון כשתנחת". ו...

ככה בפעם הראשונה בחיי עליתי לטיסה כשאין לי חדר במלון במקום שאני טס אליו. אבל המטוס לשמחתי היה מפוצץ. לא היה מקום לסיכה. זה היה כל כך מפתיע ומחמם את הלב. "אני כנראה לא ההזוי היחידי בעולם הזה" מחשבה מנחמת עברה בראשי. 2 מקומות ממני ישבה חני נחמיאס המהממת. איזה פלא האישה הזו. איזה אור בוקע ממנה. כשנחתנו לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה שהיא מהממת. אני יודע שזה נדוש אבל זה כלכך נכון לגביה. שפשוט אמרתי את זה. ו...

תשובה מיוסי לגבי המלון לא קיבלתי. "מה עושים?" שאלתי את עצמי "ועצמי ענה לי" כמו שאומר השיר "גם לזה עוד נצטרך להתרגל". אז נשמתי עמוק והזמנתי את החדר. הזמנתי את המלון שליד המלון של הכנס. עליתי על מונית ונסעתי לפאטטיה. שעה וחצי אחר כך חדר המלון שקיבל את פני היה הורס ביופיו עם בריכה פרטית. התארגנתי על עצמי. והגעתי ב17:00 בדיוק לרישום המוקדם לכנס. ו...

התקבלתי בזרועות פתוחות. פרופ קוט בכה ואמר שהוא לא מאמין ששוב זה קורה לנו, לעם היהודי (הוא השווה בין השואה לאירועי ה7 לאוקטובר כמו רבים מאיתנו בארץ). הכאב שלו, שהיה מוצדק לחלוטין, הפתיע והביך אותי. רציתי להגיד לו "הכל בסדר". אבל לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה. ופשוט חיבקתי אותו כשהוא בכה. תוך כדי הם ארגנו את הכנס. הכסאות. התעודות. המתנות. פרופ' אמריקאי, פרופ' וויליאמס שהיום הוא בעצם פרופ' בבנגקוק היום, התחיל להסביר לי למה אפשר לשחרר את פלסטין. ניסיתי להסביר לו שאי אפשר לשחרר את פלסטין בלי להרוג את כל היהודים שחיים בארץ ישראל. אבל פרופ' קוט ניגש אלי בסבר פנים רציניות וביקש ממני לא להיכנס לשיחות האלה. אז אמרתי לפרופ' ווליאמס האמריקאי-תאילנדי "אני בעד שלום גם אם כרגע הוא לא נראה באופק". זוג פרופ' מסלובקיה, זוג מאד יפה יש לציין במובלע, יסבירו לי בעוד יומיים שלישראל יש את הצבא החזק ביותר בעולם לכן אנחנו יכולים לקבוע שאנחנו רוצים שלום ולכפות אותו על הסובבים אותנו. בשלב הזה כבר נדמתי. פשוט חייכתי ואמרתי "אנחנו מאד גאים בצבא שלנו". ו...

פרופסור בשם BK חיבק אותי חיבוק ענק. שאפילו אני כארגנטינאי בדם, עם אזרחות ארגנטינאית, לא יודע לחבק. הוא חיבק וחיבק ולא שחרר. אמר לי שאנחנו אחים. שהכל יהיה בסדר. בהמשך יסתבר לי שהוא פרופ' פקיסטני-מוסלמי בתאילנד. ושהוא אחד האנשים הכי מתוקים על הפלנטה. כן זו שמכונה ארץ מאחת הפסקאות הקודמות. הלכתי למלון עייף עד מוות. רווי חיבוקים ורגשות חיוביים. הפחד עוד פעם לי בדם. אבל משהו התחיל להירגע. למחרת המצב השתפר עוד יותר. וכל שעה וכל הרצאה הרגשתי שהאדמה לא עומדת להיפתח ואני לא עומד להתרסק לתוכה. ואפילו השמים לא עומדים ליפול עלי כמו שאומרים בארצות הצפון. ו...

הגיע הזמן להתחיל לעבוד. הרצאה עברה ועוד אחת. שלא כהרגלי ישבתי בפינה הכי רחוקה של האולם. ממש ליד הדלת. כאילו מוכן לברוח בכל שניה. אבל המטרה האמיתית שלי היתה להגיע למרכז האולם. או למרכז הבמה. הייתי כל כך רחוק משם מנטלית ופיזית שבאמת לא ידעתי איך זה אמור לקרות. המרכז היה כל כך רחוק ממני באותם רגעים. מאידך, ההרצאה הראשונה שלי עמדה להגיע. תוך כדי ההרצאות של הפרופ' האחרים הייתי עם אוזנים בהרצאה ועינים על המצגת. מזל שיש לי הפרעת קשב. עברתי על המצגת. שיפרתי את הגרפיקה בעזרת בינה מלכותית והתכוננתי לשאת בפעם השניה בחיי הרצאה על "שגיאת הסכום הנמוך". ו...

ההרצאה לא איחרה להגיע. זה היה הרגע שלי. לא הייתי כל כך מרוכז. זו היתה אחת ההרצאות הגרועות ביותר שהעברתי בחיי. אבל ההרצאה היתה בנויה טוב וזה עבד. ההרצאה מתחילה בקטע הומוריסטי שמספר איך אני ואישתי ממש טובים בלבזבז כסף. והצחוק המתגלגל לא אחר לבוא. בעיקר כשאמרתי שכשהתחלנו לחקור גילינו שרוב האנשים הם ממש טובים בלבזבז כסף ושאחנו לא כל כך מיוחדים בזה. "אמנם לא טובים כמונו...אבל אתם לא גרועים בכלל בזה". הגרפיקה המשופרת שיפרה מאד את המראה הכללי והתחושה היתה שהשארתי רושם חיובי. לא ברמות שהתכוונתי אליהם אבל בהחלט רושם טוב. היה גם כיף שאחרי ההרצאה באו אלי כל מיני פרופסורים להגיד כמה הם נהנו מההרצאה. וזה מאד חימם לי את הלב. ככה אנחנו בני האדם. אוהבים לבזבז כסף, להצחיק ולקבל מחמאות. ו...

כשהסתיימה ההרצאה הייתי כבר חסר כוחות לחלוטין. תשוש. ברם, מדפדוף בתוכנית הכנס הסתבר לי שבעוד שעה אני אמור להיות ראש שולחן. התלבטתי מה אני אמור לעשות בשביל לא להתעלף באמצע האולם תוך כדי הדיון. אבל הפור נפל והתשובה שהדהדה לי בראש היתה "אין מה לעשות. תזרום עד שתתעלף. תן עבודה כל עוד אתה בהכרה. מה שיהיה אחר כך שיהיה". קמתי בהכסא שלי בקצה הרחוק של האולם, זה שליד דלת היציאה, והתישבתי על כסא היו"ר. בהרצאה השניה בדיון הסביר פרופ' מאינדונזיה איזה חסמים תרבותיים קיימים אצלם שמונעים מהם להפוך להיות חברה יותר יזמית מבחינה עסקים וכלכלית. אחת ההרצאות שלנו לכנס היא על "התרבות כגוף החי של החברה הקואזי אורגנית". רק שמכיוון שסיימנו לכתוב אותו כשבועים לפני זה, אז המאמר הזה הדהד בראשי והיה לי ברור שמדובר בתופעה הרבה יותר עמוקה מאיך שזה הוצג בהרצאה שלו. וכנציג ה startup nation בכנס, אספתי את כל הידע והסרקזם היהודי שלי, ושאלתי אותו מול כולם: "מתי שאלת את אבא שלך בפעם הראשונה כמה כסף הוא מרוויח?". הוא היה נבוך מהשאלה ואמר "זה לא מקובל אצלנו לדבר על כסף. בטח לא לשאול את ההורים כמה הם מרוויחים". "אתה מבין" קמתי בקושי רב מהכסא וחיבקתי אותו "בשביל שהילדים שלנו יהיו יזמיים וירצו לפתוח חברות ולהרוויח הרבה כסף. צריך לדבר איתם על כסף. זה צריך להיות חלק מהשיח המשפחתי. אולי אפילו היומיומי. לדבר על כמה כסף אנחנו מרוויחים. לשאול אותם איזה רעיונות יש להם, הילדים, בשביל להרוויח כסף? להיות פתוחים לרעיונות שלהם. ילד שחושב כל חודש על רעיון אחר על איך לעשות כסף בסוף ימצא את הרעיון הנכון בשבילו לעשיית כסף. זו יזמות בשורשים התרבותיים תפיסתיים שלה. זו ההתחלה" סיכמתי "תתחילו לדבר על כסף". תגידו. "עדיף לפשוט את הרגל מאשר לא לנסות". חיבקתי אותו וחזרתי לכסא היו"ר. עשיתי עוד וי. אמנם עייף על סף עילפון, אבל הרגשתי שהצלחתי לזהות את הרגע להכות בברזל ועשיתי את זה. צעד נוסף אל עבר הרושם החיובי הכל כך חשוב. ו...

חשוב לי לשים את הדברים בפרופרציה הנכונה. בכנס של אוניברסיטת פרשוב בסלובקיה היינו חמישה משתתפים מטעם מכללת גאיה. כל אחד היה תותח. היה בסיס רחב. גם אם לא הייתי חד כל הזמן. היה על מי להשען. פה הכל היה מונח על הכתפיים שלי. מה יזכרו או לא יזכרו ממכללת גאיה בסופו של דבר, בסוף הכנס, זה רק תלוי במהלכים שלי. ו...

חלפו להם מספר ימים. עוד הרצאה. עוד ארוחה. עוד מסיבת ריקודים. כל אירוע הוא הזדמנות לעלות או ליפול את כל המדרגות למטה. בסוף הכנס ניגש אלי פרופסור מהודו שנמצא ברשימת 2% העליונים של האקדמאים המשפיעים ביותר בעולם. כך אמרו לי וכך הסתבר לי שזה אכן נכון. פשוט כי בדקתי את הרשימה ומצאתי אותו. הוא באמת רשום שם. הוא, בכל האנשים בכנס, נגש אלי ואמר "למדתי ממך כל כך הרבה". הבטתי בו כלא מאמין. לא ידעתי איך להגיב. אז פשוט אמרתי "תודה". ואז הוא הציג אותי בפני עוד כמה חוקרים מהודו והרעיף עלי מחמאות. ואני אמרתי שאני לא יודע על מה הוא מדבר. שאני רק אריאל, הבעל של הילה ואבא לחמישה גוזלים. אבל בפנים כל פעמוני הכנסים צלצלו בראשי. אמרתי לו "אני אחזור לארץ ונבחר לנו איזה פרויקט מיוחד להרים יחד". ואוו. "אני לא מאמין למה שקרה פה עכישו" אמרתי לעצמי. ו...

יש עוד כל כך הרבה סיפורים שלא סיפרתי. המון סיפורים. על פרופ' מוסמר שהיה אמור להגיע מארה"ב להרצות בכנס אבל החליט להקים את "הקונסוליה לשלום במזרח התיכון" ומינה אותי להיות "שגריר ישראל" בקונסוליה. ופרופ' BK שישב איתי שעות למצוא אוניברסיטאות עם תוכניות מעניינות בתאילנד. ופרופ' וויליאמס שבהתחלה לא באתי לו כל כך בטוב ובסוף סיימנו מחובקים וחברים. והפרופ' מקנדה שהסתבר שהיא בכלל איראנית שיצאה ללימודים ב2002 ומאז היא בונה את הקריירה שלה והיה לנו חיבור מצוין. והבוסית של פרופ' קוט שנראית כמו סטודנטית שלו. בקטע טוב כמובן. שגם היתה ממש קשוחה בהתחלה וסיימנו בהכרזה שנעזור לה במחקר בתחום היזמות העסקית והעסקים המשתפחתיים. ופרופ' קוט שלא הצלחתי להפסיק לחבק אותו מרוב שהוא נשמה כל כך גדולה. והטיול ביום האחרון לאורך החוף הקסום של פטטאיה. ו...

במילותיו של דודו טופז האגדי זכרונה לברכה, שהתחיל עם אישתי אי שם בשנת 2002 בתל אביב ונתן לנו את ספרו "החיים זה לא מה שהבטיחו לי" עם הקדשה וחתימה. אי שם מזמן, כשהיינו עולים חדשים מארגנטינה, היינו מקשיבים לקלטת של דודו טופז שהיתה לנו ונקרעים מצחוק. בזכות הספר הזה אגב, שהוא אמנם לא ממש אושיה סיפרותית ממדרגה ראשונה, אני תמיד משתדל שהילדים שלי לא ירגישו שאני מתחרה בהם. ואם כבר מתחרים באיזה משחק אז אני משתדל מאד להפסיד. כמו במדריך הטרמפיסט לגלקיסה "פורד פרספקט שיחק בשביל להפסיד"... רק בלי העונש המתלווה להפסד האינטרגלקטי. אז במילותיו של אותו ילד אלמותי, דוד טופז, שהוא מלך הרייטינג של כל הזמנים במדינת ישראל, באותו שידור שהוא הכריז שיגיעו חייזרים, ושנתן לי כל כך הרבה השראה ורגעים של שמחה אי שם בבאר שבע של שנות ה70, במאה הקודמת: "חזרנו [לארץ ישראל] עייפים אך מרוצים...אמרתי לו - מה יש לך מאורנג'דה, משה?...מסתבר אילנית לא היתה צריכה רק פיפי". יהי זכרו ברוך. כי גם אם סופו היה עגום. הוא היה אגדה בחייו. שזה באמת מדהים. ו...

מה עושים עכשיו? כמו בסרט "מבצע סבתא" "מתחילים בכל הכוח ואז מגבירים!" יאללה - ממשיכים לייעדים הבאים! ממשיכים במלאכה. נעשה ונצליח! אמן 🥳🥳🥳 ו...

ותודה לפרופ' קוט. סבסטיאן הנסיך!

רגע

החדר במלון הזול עם הבריכה הפרטית

תעודות על המאמרים שפרסמנו - מכללת גאיה שולטת!

ארוחת ערב בבנגקוק לפני היציאה לנמל תעופה

אני, פרופ קוט ופרופ הריהרה